למה אנחנו בעצם “מענים” את מחממי האמבטיה לפני שהם יוצאים לשימוש?
בואו נהיה כנים: האמבטיות הן סיוט עבור מכשירים אלקטרוניים. יש שם אדים רבים, שינויים חדים בטמפרטורה, ואדי מים שנכנסים לכל סדק קטן. זה סביבה אכזרית.
לכן אנחנו לא פשוט שם את מחממי האינפרא-אדום האלה בקופסה וסיימנו. אנחנו גורמים לכל מחמם לעבור “בדיקות עמידות בתנאי לחות”. במילים פשוטות: אנחנו מנסים לשבור אותם במעבדה שלנו, כדי שהם לא יישברו בבית הלקוח.
המאבק נגד הלחות
מחממי אינפרא-אדום תלויים במעטפת של קוורץ ובחיבורים חשמליים מאוד ספציפיים. כשנמצאים באמבטיה עם אדים, האדים רוצים להיכנס לתוך המעטפת של המחמם.
אם החיבור בין המחמם לבין המחזיר אינו מושלם, הלחות פוגעת בקוורץ החם. ואז נוצר שוק תרמי.
כדי למנוע זאת, אנחנו מעלים את הלחות ל-95% ומגבירים את החום. אנחנו מחפשים סימני פגם. אם החיבורים חלשים או לא מושלמים, המחמם יכשל מיד במעבדה שלנו. זה הרבה יותר טוב מאשר שטכנאי יצטרך לעלות על סולם כדי לתקן את המחמם שלושה חודשים לאחר מכן.
חום, חלודה והפיצוץ
מחממים אלה משתמשים בקרינה בגלים קצרים. זה טוב, כי החום נוצר מיד, אך זה אומר שהחוטים של המחמם נהיים חמים מאוד במהירות.
כשמשלבים חום כזה עם חדר לח, תהליך החמצון קורה הרבה יותר מהר. אנחנו עוקבים בקפידה אחר שינויי ההתנגדות של המחמם במהלך הבדיקות. אם ההתנגדות עולה מהר מדי, המחמם מתחיל להיחלש – או, במקרה הגרוע ביותר, הוא פשוט נשבר.
אנחנו בוחרים את החומרים בזהירות כדי למנוע זאת, אך הדרך היחידה לדעת בוודאות האם המחמם עמיד היא לבדוק אותו במעבדה.
מציאת האיזון האידיאלי
יש כאן איזון עדין שצריך להשגתו.
אם אנחנו סוגרים את המחמם יתר על המידה כדי למנוע כניסת מים, אנחנו גורמים לחום להישאר בתוך המחמם. זה עלול לגרום להתאדות של החומרים שמכסים את החוטים. זה לא טוב.
לכן אנחנו משקיעים הרבה זמן באיזון בין רמת ההגנה של המחמם לבין זרימת האוויר. אנחנו רוצים מחמם שיכול לעבוד בחדר עם אדים, אך עדיין צריך שיהיה לו מקום לנשום.
אנחנו נספק את החלקים החזקים הדרושים, אך חשוב שהמקום בו המחמם יותקן יהיה עם מספיק מקום לנשימה. זה חשוב מאוד.